יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

Rewrite


אז... לפני כחודש סיימתי את רירייט. אחרי די הרבה זמן שלא נגעתי באף VN, איכשהו מצאתי את עצמי מתחיל את זה. וברגע שנכנסתי לאווירה, כבר לא יכולתי להפסיק וסיימתי את זה תוך שבועיים - מה שאומר די הרבה, בהתחשב בזה שהVN הוא הארוך ביותר של KEY אי פעם.


ואם כבר KEY... לא הייתי אומר שהמשחק באמת שלהם. אוקיי, מבחינת כל ההפקה בכללי כן, אבל העלילה? רוב הרוטים נכתבו על ידי טאנאקה רומיאו (Jinrui wa Suitai Shimashita, Cross Channel), רוט אחד נכתב על ידי ריוקישי07 (Higurashi, Umineko), ולבסוף שני רוטים נכתבו על ידי יו טונוקאווה, שבעבר רק עבד על חלק מ-Little Busters.
במילים אחרות... זה ממש לא KEY. אני אומר את זה בשביל שני סוגים של אנשים - כאלה שממש לא אהבו את הסגנון של KEY עם דברים כמו קלאנאד, ומצד שני לאנשים שאולי כן אהבו ויבואו לזה במחשבה שזה אותו דבר. בקיצור - זה לא. אפשר למצוא אלמנטים דומים, כמובן, אבל באופן כללי, הסגנון מאוד שונה.
אחד מהדברים הראויים לציון ברירייט זה שאפילו הרוטים ממש שונים אחד מהשני - לא רק בגלל שהיו להם כותבים שונים, אפילו רוטים של אותו כותב נבדלים בהרבה - מה שיוצר גיוון טוב. בסופו של דבר זה אומר שה-VN משלב הרבה אלמנטים שונים כגון אקשן, דרמה, קומדיה, מסתורין, ואפילו דברים כמו נגיעות פילוסופיות, לטובה או לרעה. על הסיפור אדבר כבר יותר במפורט בהמשך, אבל אני מאמין שגם אם אנשים לא יאהבו את העלילה בפני עצמה, הם בכל זאת יוכלו להעריך את הרעיון עצמו. רירייט מציג עולם עשיר והרבה דמויות צבעוניות בצורה שהרגישה שונה מהרגיל, וגם אם לא היה משהו באמת מקורי, זה עדיין בוצע לרוב בצורה נהדרת. אם נוסיף לזה דיבוב מעולה ואחלה מוזיקה, קיבלנו חבילה שהיא אומנם לא יצירת מופת, אבל עדיין דבר מוצלח.
למרות זאת, יש גם כמה דברים שדי מפריעים ברירייט. המשני מביניהם הוא שלפעמים נראה כאילו שלושת הכותבים לא טרחו לתאם דברים עד הסוף, כל מיני דברים שלא תואמים לגמרי ברוטים השונים, למרות שלרובם אפשר למצוא הסברים. הבעיה היותר עיקרית היא שמרגיש כאילו לא היה להם מספיק... תקציב? אני לא יודע איך זה עובד בתעשיה הזאת. בכל מקרה, יש המווון דמויות, חלקן חשובות יחסית, שאין להן ספרייט. בכלל. לחלקן בכל זאת יש גם דיבוב, מה שעוד יותר מפריע. ככה יוצא שיש דקות שלמות שפשוט מדברים עם מישהו על מסך ריק, זה מפריע בעיקר בסצנות כגון קרבות, ולפעמים אין אפילו CGים שיעזרו. בסופו של דבר VN בעיקר נועד לקריאה, אז זה לא הורס הכל, אבל זה עדיין היה די תמוה.
כך או כך, כאן נגמר לו החלק חסר הספוילרים. למי שמצא את עצמו מתעניין, אתם מוזמנים להוריד מכאן. לסיום, אמליץ לכם על סדר הרוטים שלדעתי יהווה את חוויית הקריאה הכי טובה.
קודם כל, הכי כדאי להתחיל מהרוט של קוטורי, כי הוא מעביר את הבסיס הכי טוב. אז, כדאי לסיים עם הרוט של אקאנה, כיוון שהוא פחות או יותר מכין את האווירה של ה"סוף האמיתי" שנפתח אחרי חמשת הרוטים הראשונים. כדאי לקרוא את הרוט של צ'יהאיה לפני זה של שיזורו, בגלל אלמנטים מסוימים שיהיו יותר ברורים בדרך הזאת.
לבסוף, הרוט של לוצ'יה הוא הרוט שהכי מנותק מהעלילה הראשית, אז זה לא ממש משנה איפה תציבו אותו. אני קראתי אותו בדיוק באמצע, וזה עבד טוב בשבילי.
בקיצור, מה שאני עשיתי: קוטורי>צ'יהאיה>לוצ'יה>שיזורו>אקאנה.
זה גם הולך להיות הסדר בו אדבר על הרוטים הללו. אני חושב שיהיה בעייתי לדבר על רירייט ללא ספוילרים, כי יש כל כך הרבה מה להגיד על מה שקורה, אז אני הולך לדבר ללא מעצורים מבחינת ספוילרים. מי שלא רוצה שייהרס לו, שידלג לסוף עכשיו.



Common Route


בהתחשב בזה שהוא ה"רוט" הכי ארוך (אפילו שאי אפשר לקרוא את כולו בפעם הראשונה), נראה לי שמגיעה לו פסקה משל עצמו. "קומון רוט" הוא בפשטות החלק העלילתי שיש לפני שנכנסים לרוט כלשהו, משהו שקיים בהרבה VNים מהסוג הזה. הוא ארוך מאוד - משתרע על משהו כמו חודש וחצי בזמן של המשחק - ובעצם נועד להציג את רוב הדמויות ואת הסטינג הכללי.
הוא לעתים קצת חופר, ומצד שני יש בו קטעי סלייס אוף לייף נהדרים, שלא לדבר על הקומדיה. גם אם הוא מייגע, עדיין מתגעגעים אליו כשמתחילים החלקים הכבדים יותר שהם הרוטים...
מה שכן, חשתי שלעתים המעבר בין האווירות היה חד מדי, למשל קטע מותח שמתחלף במהירות בקטע קליל, אבל זה לא היה כזה קריטי. בכללי, כאן לומדים להתחבר אל הדמויות כדי שתהיה להן משמעות אחר כך, מה גם שיש הרבה רמזים לקראת ההמשך שלא בהכרח מזהים במהלך הקריאה.
כמו כן, זה פחות או יותר החלק היחידי של המשחק שיש בו "גיימפליי" (לא מחשיב בחירות) כלשהו. קטעי ה-Mappy, כמה שהם מביאים עוד חלקים משעשעים, היו די מעייפים, אבל סך הכל היה ממשק די מעניין. וגם כמובן הקווסטים למיניהם, שחלקם קשים לפיצוח לבד.
לבסוף, חשוב לציין שזה הרוט עם הכי הרבה יושינו, ולכן אני מכתיר אותו כרוט יושינו הרשמי!

Kotori


רוט הפתיחה. כאן לראשונה אנחנו נכנסים לעולם העמוק יותר של הסיפור. מצד אחד הרוט יחסית מנותק ממרבית השאר - הוא מתרחש במעין ואקום שנוצר במאבק בין שני הארגונים הגדולים - מצד שני, מועלים בו גם כמה דברים חשובים שלא מקבלים התייחסות עד שלב יותר מאוחר.
כך או כך, זה הרוט של "חברת הילדות" קוטורי, אותה אהבתי עוד מהקומון רוט, משתי סיבות עיקריות. האחת, הכימיה שלה עם קוטארו מדהימה, ורואים כמה הם באמת "חברי ילדות" (מה שמשעשע עם הניגוד המוחלט לאיך שהם בטרה). הסיבה השניה היא בגלל הדיבוב שלה. אני ממש חייב לציין לטובה את צ'יווה סאיטו כאן, בכלל לא זיהיתי אותה בהתחלה ויש לה גיוון מדהים של קולות כאן, בין אם זה האינגריש הקורע של קוטורי, קטעים רגילים ולבסוף גם הקטעים שהיא נשברת ובוכה, היא עשתה עבודה מדהימה מכל הבחינות.
ונחזור לרוט עצמו. מפני שהוא מתרחש בצד ה"נייטרלי", בקושי עוסקים בשני הארגונים האחרים, אך כן רואים את המאבק הנואש של קוטארו וקוטורי בהם כדי לשמור על המפתח... בשביל מה?
וזה חלק מהיופי (העצוב) של הרוט, קוטורי איבדה את ההורים שלה והקדישה את רוב הזמן הפנוי שלה לשם מטרה שהיא עצמה לא בטוחה בה. די עצוב לחשוב שבשאר הרוטים היא חייבת להתמודד עם זה בכוחות עצמה... בכללי די מצער שהיא לא ממש קיימת ברוטים האחרים (בניגוד לבנות אחרות שלפעמים כן עם תפקיד משני גם ברוטים לא שלהן).
חוץ מזה, הקטע הסופי עם ההורים שלה והמוות של צ'יבימוסו די הרגו אותי מבפנים. כמו שאמרתי הVN עצמו לא ממש בסגנון של KEY, אבל כאן יש כמה מהסצנות שהכי העציבו אותי. תודה לאל שגם קוטארו בסוף הצליח לשרוד - והקטע שקוטורי סוחבת אותו היה נהדר, הוא גם שוב הדגים כמה צ'יווה סאיטו מדהימה - לפחות כאן זה לא נגמר בטרגדיה...
מה שכן, אחת החולשות של הסוף היא שהוא מרגיש פתוח מדי, קוטורי לא ביקרה אותו אפילו בבית החולים והרוט מסתיים כשהוא יוצא לעברה - במילים אחרות, אין שום סגירה של הרומנטיקה, מה שדי הפריע לי בתור אחד שאהב את מערכת היחסים ביניהם. החדשות המשמחות הן שבפאנדיסק, Rewrite Harvest Festa, יש המשך ישיר לרוט הזה שסוגר את הקצוות הללו (עכשיו רק לחכות שיסיימו לתרגם את זה בכללי...) באופן הולם.


Sakuya Chihaya


רוט האקשן. כפי שהכותרת רומזת, אני חושב שהרבה יותר מתאים לקרוא לזה רוט סאקויה. בכלל, אישית לא מצאתי שום עניין לא בצ'יהאיה ולא בזיווג שלה עם קוטארו - ואפילו הרוט עצמו לא באמת פיתח רומנטיקה ביניהם, זה סתם הרגיש כאילו החליטו שככה צריך להיות בסוף כי היא הירואין. זה לא אומר שזאת חולשה גדולה, אבל חשוב לציין את זה.
בכל אופן, לפחות יש לנו את סאקויה, שהיה מגניב מן ההתחלה ועד הסוף - וזאת למרות העובדה שהוא היה די מעצבן במשך ההופעה שלו בקומון רוט. ככל הנראה הוא הדמות הכי חזקה של כל ה-VN (או לפחות מאוד קרוב לזה), ובהחלט רואים את זה במהלך העלילה. בניגוד לרוט הקודם שבו קוטארו היה צריך להשתמש בכוח שלו בדרך של ניסוי וטעיה, כאן לא רק שיש לו את סאקויה שידריך אותו, אלא גם הרבה יותר הזדמנויות להילחם. לא סתם קראתי לזה רוט האקשן, יש כאן כמות עצומה של קרבות. באופן כללי הם מרגישים מאוד שונניים, אבל הם כן בנויים בצורה מעניינת.
אפילו בלי לדבר על הקרבות, הרוט הזה הרגיש לי עמוס באירועים עד כדי כך שבזמנו תהיתי מה עוד נשאר להראות חוץ מכמה דברים קטנים (אבל טעיתי ועדיין לא ראיתי כלום).
כמו כן, ברוט הזה לקוטארו היה פיתוח מעניין, הנסיון שלו להתחזק כדי להגן על הבחורה שהוא אוהב, ומצד שני הוא לא רוצה להרוג אף אחד ולהחזיר את הימים השלווים לקדמותם. זה לא רק ניגוד מאוד בולט עם איך שהוא מתנהג ברוטים אחרים, זה גם יצר יריבות מעניינת עם מידו, שהיה נבל מרכזי כאן. ואם כבר מזכירים את מידו, די חבל שהוא והחבורה שלו מופיעים רק כאן, אפילו לא שומעים עליהם באף מקום אחר, קצת בזבוז לטעמי. לפחות גם אחרי המוות שלו כאן הוא נשאר בתוך הראש של קוטארו, גם אם זה היה מעט הזוי, זאת הייתה תוספת טובה לתהליך שקוטארו עבר במהלך הרוט.
בסופו של דבר, זה כנראה היה הרוט הכי כיפי, גם קרבות של חיים ומוות היו מלהיבים ועם אווירה טובה. חוץ מזה, הסוף עצמו נגמר בצורה חיובית למדי - כמעט כולם נשארו בחיים וקוטארו אפילו הצליח לאחד מחדש את המועדון (חלקית). וכל זה בהחלט לא סוף סטנדרטי יחסית לשאר הרוטים...
כהערת אגב, משום מה יש המון סצנות מהרוט הזה בפתיח השני.


Lucia


פחות או יותר הרוט שהכי חיכיתי לו מאז שהתחלתי. הסיבה היא פשוטה - כל מי שמכיר אותי מספיק יודע שאני פאנבוי מטורף של אומינקו. איך יכולתי שלא לצפות לרוט שנכתב על ידי ריוקישי07 בכבודו ובעצמו?
ובכן, לא התאכזבתי. קודם כל, הרוט הזה מאוד שונה מהאחרים (...קצת מוזר להגיד את זה אחרי שאמרתי בהתחלה שכל רוט שונה אחד מהשני ממילא), הוא לא מתחיל בנקודת הפיצול הרגילה, אלא די הרבה לפני, והולך לכיוונים יחסית שונים. בעצם, ההתחלה היא סיפור מסתורין על קללה. פחות או יותר ההתמחות של ריוקישי, ורואים את זה. כל החלק הזה מההתחלה ועד הסוף הרגיש לי כמו גרסה נוספת של אומינקו, והיה משעשע להבחין בנקודות הדמיון. ריוקישי יצר מ"סיפור הרוחות" הפשוט הזה עלילה מותחת, שלבסוף נפתרה על ידי שימוש די יצירתי בכוח של קוטארו.
מכאן מתחיל החלק המרכזי השני של הרוט: החלק הרומנטי. ובניגוד לאיך שהעניינים הלכו עם צ'יהאיה, כאן בהחלט מרגישים איך השניים התפתחו בתור זוג. אחרי שקוטארו אפילו שינה את עצמו במיוחד כדי לעזור ללוצ'יה להתגבר על הבעיות שלה, קשה שלא לאהוב אותם בתור זוג.
אבל אז... הכל התחיל להתפרק. אם לומר את האמת, היה די מתסכל לראות את לוצ'יה מתקדמת, עוברת רגרסיה, מתקדמת שוב וחוזר חלילה. אבל כנראה שבסופו של דבר זה היה נחוץ כדי לקדם את העלילה כאן. כך או כך, האירועים הבאים די הותירו אותי בהלם - רוב העיר נהרגה, שלא לדבר על זה שעמדו למחוק את קאזאמאטסורי עם פצצת אטום. קנה המידה פתאום נהיה גדול וקרו דברים נוראיים (אבל כמובן שלא ידעתי בזמנו שזה עוד כלום).
העיקר שבסופו של דבר קוטארו הצליח "להציל" את לוצ'יה. היה לה אפילו קרב מגניב נגד שיזורו, וגם צ'יהאיה הצליחה לעזור מעט, תוספת די נחמדה. בסופו של דבר, הרוט נגמר בטון יחסית חיובי - למרות העובדה שמאות אלפי אנשים מתו ועדיין אין לבעיה של לוצ'יה פתרון - בזכות הזוגיות הנהדרת שלהם. כל אלה תחת הסגנון המיוחד של ריוקישי הפכו את זה לאחד הרוטים האהובים עליי. חבל שלוצ'יה כמעט ולא קיימת באף רוט אחר.
לסיום, פרט מעניין למדי - על אף שריוקישי הוא האחרון שהצטרף לפרויקט, הוא גם הראשון שסיים לכתוב את הרוט שלו. זה גם די מסביר למה הוא מרגיש מנותק מהשאר. ואפילו למרות העובדה שהעימות בין גאיה וגארדיאן היה מאוד משני כאן, כן גילינו מעט על ההתנהלות הגלובלית שלהם (בעיקר של גארדיאן), מה שהיה מעניין בסופו של דבר.


Shizuru


אם הרגשתי בהתחלה שהדמות עם הכימיה הכי טובה עם קוטארו הייתה קוטורי, אז כנראה ששיזורו מקום שני. מצד אחד היא ידעה לזרום עם השטויות שלו, מצד שני הוא נהג לעשות לה טיזינג משעשע. כך או כך, משיזורו לא היו לי ציפיות גדולות. במובנים מסוימים היא התעלתה עליהן, במובנים מסוימים לא.
מבין חמשת הרוטים של הגיבורות, שיזורו היה הקצר ביותר, וזה די הורגש. כיוון שזה נכתב על ידי טונוקאווה, אותו אחד שאחראי על רוט צ'יהאיה, היה יכול להיות נחמד לקבל עוד קרבות. לא שזה חיסרון ממשי, אבל שיזורו הייתה מעניינת מבחינת יכולות, והיא תמיד הוצגה כלוחמת חזקה. מצד שני, ברוט הזה קוטארו לא מתפתח במיוחד מבחינת כוח.
על כל פנים, אני מניח שהמטרה האמיתית של הרוט הזה הייתה ליצור סוף כל סוף סיפור סטייל KEY, ובזה הוא פחות או יותר הצליח. החל מהעבר של שיזורו וגם במהלך העלילה של הרוט, החיים שלה היו שזורים בהמון עצב.
ההורים שלה אפילו לא זוכרים שהיא קיימת? check. עד שהיא מפתחת מערכת יחסים עם קוטארו הוא כמעט נהרג? check. מנסה לגרום לו לשכוח הכל וגם פוגעת בעצמה בדרך? check. מאבדת שמיעה ודיבור בגלל זה? check. כמעט את כל האנשים שהיא הכירה (כולל המשפחה האמיתית שלה, מישהו שגידל אותה כמו סבא ומישהי שדאגה לה כמו אמא) מתים\נעלמים? check. חלק מעשרות האנשים האחרונים שיש בעולם? check. קוטארו נשאר בחוץ ואפילו הפך לעץ? check.
או במילים אחרות, לא כיף בכלל (נראה לי אפילו שכחתי כמה דברים). עד כמה שעצוב לראות את כל העולם נעלם - או סצנות כגון ההקרבה של נישיקוג'ו לחינם - זה לא עד כדי כך הזיז לי עד חלק מסוים, שהוא היומן של שיזורו. לראות את המחשבות של שיזורו מובעות בכתב בצורה כזאת זה משהו שכבר די שבר אותי. במיוחד כשהיא מצאה את קובץ המוזיקה שהוא הטמין בשבילה. אז... כן, זה כנראה הרוט שניסה (והצליח?) לגרום לנו לבכות, KEY קלאסי. לגבי הסוף, לפחות יש לנו תקווה לעתיד בהתחשב בכך שעוד ברוט הקודם למדנו שסאקויה עבר את אותו הדבר... ככה ששיזורו לא תישאר לבד עם סתם עץ לנצח!
אני תוהה מה היה הטעם להכניס שוב את גיל ופאני אם הם לא עשו שום דבר חשוב ברוט הזה...


Akane


הו, אקאנה. התחלתי לאהוב אותה עוד בערך מהדקה הראשונה שראו אותה. כל הגישה שלה לעולם הייתה מעניינת, גם אם אחר כך פחות או יותר הכל השתנה. במהלך הרוטים השונים כמעט ולא הייתה לה נוכחות, ובהתחשב בכך שהיא זאת שהכי אהבתי בקומון רוט, ציפיתי לרוט שלה בקוצר רוח.
כיוון שצ'יהאיה הייתה שייכת לגאיה רק מתוך ברירת מחדל, לא למדנו יותר מדי על הארגון ועל ההלך המחשבה שלו ברוט שלה (בעצם, היא בכלל לא מתאימה לגאיה). כאן, לעומת זאת, אקאנה הרבה יותר מעורה בארגון, אז אנחנו נחשפים למבנה הארגוני והפוליטי של גאיה. בעצם, יש שתי קבוצות - אחת דמויית כת, אחת מדעית יותר, כאשר אקאנה משתייכת לראשונה מביניהן. ברוט הזה לומדים לראשונה על סאקורה קאשימה (אם כי הזכירו את השם עוד ברוט של שיזורו), "האישה הקדושה" ששולטת על אחד הפלגים של גאיה. היא מגייסת לשורותיה אנשים "פגומים" - למשל, שימאקו שעדיין לא יודעת לדבר (מה שהיה נכון גם לגבי אקאנה בעברה).
בעצם, מה שמוביל אדם להפוך למזמן זה חוסר סיפוק עם העולם, או אולי יותר נכון להגיד הרגשה של חוסר התאמה לעולם. לכן, המטרה של גאיה היא למצוא את המפתח ולהביא לסוף העולם. עם זאת, הפלג השני חושב שיהיה בזבוז לגרום לסוף העולם, אך הוא מעוניין בכל זאת במפתח, במטרה לשמור אותו כמו מעין נשק סודי. כיוון שברוט הזה קוטארו בוחר להפוך לשומר הראש של אקאנה, הוא מן הסתם מוצא את עצמו נגד הפלג השני שבהנהגת סוזאקי.
אבל מהרגע שבו סאקורה קאשימה מתה, הכל מתחיל להידרדר. על אף שנדמה שהנסיון ללכוד את המפתח נכשל, אקאנה מחליטה להשתמש בשרידים שלה כדי להביא ל"ישועה" בכל זאת. המקור של "האישה הקדושה" בעצם הגיע מנערה בעלת כוחות מיוחדים שאיכשהו העבירה את היכולות שלה לבנות הבאות בתור - כאלה שהן "פגומות" - דור אחר דור. בעצם, אקאנה חלקית נשלטה על ידי הרצון של סאקורה קאשימה להביא לקץ העולם - אך מצד שני, אי אפשר להגיד שהיא לא הייתה אחראית למעשים שלה.
חייב להגיד שהרוט היה מדכא. לא הייתי מגדיר את הסיפור של אקאנה כעצוב כמו על שיזורו, אבל הוא גם בהחלט לא היה שמח. בכללי, רוב הרוט היה כלוא באווירה עכורה שבה נדמה שהכל היה אבוד מראש. בניגוד לרוט של צ'יהאיה בו קוטארו עשה כמיטב יכולתו לסיים הכל ללא הרג, כאן הוא בסוף מוצא את עצמו הורג אנשים בלי למצמץ. לקח הרבה זמן מהרגע שאקאנה נעלמה ועד שקוטארו הצליח למצוא אותה. בדרך הוא גילה אמפתיה כלפי הצד השני, והבין שכנראה היה שגוי לעזור לאקאנה - ועדיין הוא אוהב אותה.
אגב, הציגו ברוט הזה קונספט מאוד מעניין של להפוך רק חלקים מסוימים בגוף למאמונו (ואם אפשר להפוך בן אדם חי או מת לכזה, אז למה לא?), החל מיכולת התעתיק של "האישה הקדושה" (שהתבטאה גם בריפוי אנשים חולים) ועד טאקאסאגו שהפך את עצמו לחצי מאמונו. גם קיבלנו עוד קצת הסברים על שליטה במאמונו ברוט הזה, מה שהיה נחמד. חוץ מזה, קוטארו הצליח לפתח את האורורה שלו לרמה כזאת שהוא הפך לסוג של מאמונו - והסצנה בה הוא מחל "ברירה טבעית" או סימולציית אבולוציה על האורורה שלו היה אחד המוצלחים והמעניינים, חבל שלא התמקדו בזה יותר.
כך או כך, בסוף קוטארו מצליח לקחת את אקאנה אל המקלט, אך כמובן - היא אשמה בכל הסיפור, ושניהם מודעים לזה. היא לא רצתה לבוא איתו כיוון שהיא ידעה שאם אנשים יגלו את האמת, ככל הנראה ירצו להרוג אותה. וזאת השערה מציאותית למדי - הרוט לא מנסה אפילו לרכך את החטאים של אקאנה, היא אשמה לחלוטין. למרות זאת, בעזרת עזרה מכמה עמיתים, קוטארו מצליח לגרום לכך שגם הוא יואשם, למרות שראו אותו עד עכשיו כגיבור. בסופו של דבר, השניים מקבלים עונש קל יותר - גלות. בגלל כל הדיכאון ברוט הזה, כבר פחדתי שיקרה משהו רע בסוף, אבל לשמחתי זה נגמר בצורה חיובית יחסית (ואפילו יושינו שרד בסוף, יאי). כך, השניים יוצאים יחדיו אל האזורים הלא מיושבים שבעולם האחר.
אני תוהה אם היה אפשר להרחיב את התפקיד של שימאקו, זה לא שהיא הייתה חסרת תועלת אבל עדיין...


Moon


כך, נגמרו להם הרוטים של חמשת הגיבורות הראשיות. המטרה של מון היא בעצם לסכם אותם, להסביר מה הייתה המטרה שלהם, ולהכין אותנו לקראת הרוט האמיתי- טרה.
הרוט התחיל בצורה משונה ביותר. קוטארו מתעורר בקאזאמאטסורי ריקה לחלוטין, בה הוא מוצא את קאגארי עובדת על משהו שנראה כמו נוסחה מסובכת. כל פעם שהוא מנסה לתקשר איתה היא הורגת אותו, אבל הוא חוזר לחיים פעם אחר פעם. קאגארי בפועל מנסה להציל את העולם, למצוא דרך בה הכוכב יוכל להינצל למרות כל הנזק הסביבתי. דרך שבה האנרגיה של הכוכב לא תיגמר. לשם כך, היא בוחנת אינספור אופציות כיצד לנהל את העולם, החל מבריאתו ולאורך כל תהליך האבולוציה... ולמעשה, עד עכשיו ראינו חמש אופציות כאלה, עליהן דיברתי בפירוט למעלה.
מצד אחד, זה יכול לגרום לכל הרוטים לפני כן להיראות חסרי טעם - ומצד שני (למרות העובדה שזה לא רעיון חדש), אני ממש אוהב את זה שיש הסבר עלילתי לכך שיש רוטים, ולא סתם מפני שזה ויז'ואל נובל וזהו. הבעיה היא, כמובן, שמגלים שבעצם מגיעים לסוף רע באופן מסוים אפילו ברוטים שבהם הסוף היה נראה חיובי.
כשקוטארו מנסה לתקשר עם קאגארי, באחד הקטעים שהכי אהבתי במון הוא מתחיל לשכתב את המוח של עצמו, כך שהוא מתחיל להבין עוד ועוד דברים על היקום. הקטע הזה, וגם ההסבר על חיים, אורורה וכדומה שהוא מקבל אחר כך מהנוסחה היו מיינדפאק רציני למדי, אבל מהסוג הטוב. כמו כן, הסימולציה של החיים נראית כמו הדבר הכי כיף בעולם, שמישהו יכין משחק כזה בבקשה?
על כל פנים, ברוט הזה מופיעה אויבת חדשה-ישנה: סאקורה קאשימה! אחרי שברוט הקודם היא גססה ומתה, כאן היא מופיעה במלוא הדר- רגע, אמרתי מופיעה? כל מה שהיא עושה זה לשלוח מאמונו מעולם כלשהו על מנת לנסות להרוג את קאגארי. לא ממש מסבירים על איזה עולם מדובר ואיך היא בכלל מצליחה לעשות את זה, אבל זה בהחלט מראה כמה השנאה שלה לחיים גדולה - אפילו אם העולם שלה אבוד, היא לא רוצה שיהיה עולם כלשהו שיצליח. גם לא כל כך ברור איך היא מצליחה לשלוח ולשלוט בכל כך הרבה מאמונו, אבל אפשר לחשוב על מספיק הסברים (למשל, ברוט של צ'יהאיה ראינו פאוור ספוט מתחת למפקדה של מארטל).
על מנת להילחם באיום החדש (כיוון שקוטארו משער שהוא כבר לא יוכל לחזור לחיים, או לפחות לא יוכל להציל את קאגארי בזמן גם אם כן) קוטארו מזמן את כל האנשים שהוא הצליח להתקרב אליהם! וכך, סוף כל סוף, אחרי כל הרוטים מלאי הסבל והעצב, קוטארו מצליח באחת המטרות שלו שמעולם לא התגשמו - המועדון מתאחד שוב! כמו שאמרתי, אחרי כל מה שקרה היה מספק מאוד לראות שוב את כולם ביחד, גם אם הקרב לא היה הכי מעניין בעולם. אפילו יושינו בא וביצע סוג של סגירת מעגל עם קוטארו. ההופעה של סאקויה הייתה מעט דאוס אקס מכינה, אבל מצד שני הוא הצליח להגיע לשם בפורמט דומה לזה של קוטארו, אז אולי זה קשור לעובדה ששניהם רירייטרים.
כולם נופלים בזה אחר זה, אך הם הצליחו להשלים את משימתם - קאגארי סיימה להכין את הנוסחה שתוכל להציל את האנושות. ולכן היא שולחת אותה... לכדור הארץ. הרוט נשאר נאמן לשם שלו, "מון", ובעצם הוא כל הזמן התרחש על הירח. קוטארו מבין את זה רק ברגע האחרון, ואת זה שקאגארי הולכת להישאר לבדה על הירח... הרגע הזה די חשוב לציון, בגלל שהפסבדו-רומנטיקה עם קאגארי היא חלק מאוד גדול במה שקורה בטרה. בניגוד למרבית הרוטים הקודמים, קשה להסתכל על שניהם בתור זוג, בעיקר כי קאגארי לא אנושית מספיק ולא היה פיתוח רומנטי אמיתי ביניהם. לכן, חשוב לזכור לקראת טרה שלושה דברים מרכזיים שקרו כאן: האחד, קוטארו בילה פחות או יותר מיליוני שנים בנסיון לתקשר עם קאגארי. השני, הוא הגיע לרמות גבוהות בצורה קיצונית של הבנה (כולל של קונספט ה"אהבה", שמסתבר שקיים אפילו ברמות גבוהות יותר של הבנה). השלישי, הערת השוליים שהוא השאיר בתוך הנוסחה של קאגארי.
המסע מתקרב לסופו, וההכנה נגמרה - הגיע הזמן אל הרוט האחרון, טרה.


Terra


והגענו לרוט הסופי. באופן אולי אירוני, הוא מתרחש בעצם ב"עבר". המטרה היא להראות לנו את ההיסטוריה האמיתית של קוטארו בתוספת עתיד חלופי.
אחד מהדברים המעניינים ברוט שיש בו כביכול בחירות, אבל כבר "מכוונים" אותנו לעבר הבחירה הנכונה (=היחידה שזמינה). כל זה כנראה חלק מהעובדה שזה קו הזמן היחידי שיכול להיגמר בצורה טובה, ולכן קוטארו מכוּון מראש לעשות את כל הבחירות הנכונות. יוצא הדופן היחידי של בחירה חשובה הוא כאשר קוטארו פוגש לראשונה בקאגארי; אם הוא מנסה לתקוף או ללכוד אותה, מתרחש שידור חוזר של הרקע המקורי שלו, מה שמוביל בחזרה לעלילה של הקומון רוט (ומסביר לנו מה היה העבר המקורי). אבל גם כאן המשחק מבהיר מה אמורים לבחור.
כיוון שהרוט מספר בעיקר על העבר, הדמויות העיקריות שהכירו (חמשת הגיבורות) כמעט ולא מקבלות פוקוס. למעשה רק לקוטורי ואקאנה יש זמן מסך משמעותי כלשהו, שגם הוא לא גדול במיוחד. כל זה נובע מהעובדה שכמו שנרמז פעמים רבות ברוטים קודמים, יש הפרש של כ10 שנים בגיל של הבנות עם קוטארו. החלק עם קוטורי ספציפית מעניין, גם כדי לראות את האירועים שעליהם דיברו ברוט שלה, וגם כדי לראות כמה היא השתנתה במהלך השנים. רק חבל שאי אפשר לעצור את הטיול של ההורים שלה...
אז כשלא מתקדמים בבנות הרגילות, במקום זה אנחנו מקבלים התמקדות על דמויות משניות יותר. רואים את המפגש הראשון של קוטארו עם הגורמים של גארידאן (אסאקה, אימאמיה, נישיקוג'ו) ואפילו פעם אחת בה הוא נפגש עם סאקורה קאשימה. לבסוף הוא מוצא את דרכו לתוך גארדיאן ועובר הכשרה. כמו שאמרתי, נקודת המפנה מתרחשת אחרי שהוא מוצא את קאגארי. הוא נותן לה להימלט, ובהמשך נשלח לחו"ל, שם אנחנו נחשפים לסיפור של דמויות חדשות, לויס ויסמין. בהתחשב בחשיבות שלהם (בעיקר יסמין שיש לה תפקיד בסוף), זה די מעצבן שלשניהם אין לא קול ולא ספרייט.
כך או כך, בסופו של דבר קוטארו חוזר ונפגש שוב עם קאגארי, שם הוא מבין את המטרה שלה ומחליט שהוא צריך להגן עליה ולמצוא בשבילה "זכרונות טובים" כדי שהיא לא תשמיד את העולם. למה? זאת שאלה שהוא שואל גם את עצמו. לכן אזכיר מה שאמרתי על מון, קוטארו בעצם "מתוכנת" לאהוב את קאגארי, הכל בשביל להגשים את המטרה. אין ביניהם מערכת יחסית אמיתית, הכל נקבע מראש כדי להגיע למסלול האידאלי. אפשר להגיד שזה גורע מהקשר שאמור להיות ביניהם, אבל גם טאנאקה עצמו קרא לה "הירואין מזויפת" בראיון מסוים, כך שזה לחלוטין מכוון. בקיצור, טרה הוא לא רוט קאגארי, הוא רוט קוטארו (מה שכן, אפשר להסתכל על הרומנטיקה האמיתית כאן בינו לבין מון-קאגארי, ולא ארת'-קאגארי)
בעקבות כל זה, קוטארו מוצא את עצמו נכנס גם לגאיה (מצליח להסתנן כיוון שהאישיות שלו הרבה יותר ריקנית מאיש-על סטנדרטי) ומתחיל לזגזג בין שני הארגונים - מה שהיה די הזוי מבחינת ניהול זמנים, אבל זרמתי. חוץ מזה, במהלך כל החלק הזה של הרוט תהיתי לעצמי - האם אדם אחד באמת יצליח להפסיק מלחמה בין שני ארגונים עולמיים? איך לעזאזל הוא יעשה את זה (מפני שזה נשמע בלתי אפשרי אז זה עלול לגרור לפתרון מצוץ מהאצבע)? התשובה לשמחתי הייתה... לא, הוא לא הצליח. בניגוד לרוטים אחרים בהם דברים בערך הסתדרו, כאן אי אפשר למצוא פתרון פשוט כזה, אז הוא לא מצליח. גם עצוב לראות מה הוא חושב על כך שהוא נאלץ לבגוד באלה שרואים בו חברים פעם אחר פעם.
עד כמה שאהבתי את טרה, חייב לציין שהיו חלקים מאוד אנטי-קלימטיים ומאכזבים, בעיקר של שתי דמויות. הראשונה, דרקון האדמה. משום מה בחלק כל כך מאוחר של המשחק אנחנו מגלים שהוא מסוגל לדבר, הוא אפילו הציג אישיות די מעניינת, ואז בסוף... קוטארו מנצח אותו אוף-סקרין? נו באמת, מה נסגר עם זה. השניה היא סאקורה קאשימה, אחרי כל הבילד אפ, מה שהיא עשתה במון וההופעה שלה בתחילת טרה, בסוף היא פשוט... מתה. מתחילה את סוף העולם, אבל מתה.
בסוף הטרגדיה מכה, קוטארו מצליח להראות לקאגארי את "הזכרונות הטובים" שהיא חיפשה (בעזרת יסמין, תזכירו לי למה לא רואים או שומעים אותה?) אבל זה מאוחר מדי. הוא נאלץ להרוג אותה ולשנות את עצמו לעץ (שוב). כמובן, זה לא נגמר ככה. כעבור כמה שנים, חמש בנות מאוד מוכרות מגיעות אל העץ ומחליטות ליצור ממנו מאמונו. מה שיוצא להן הוא לא סתם מאמונו, אלא אחד מספיק חזק כדי להגיע עד הירח...
מVN שמדבר על בני אדם שמכלים את משאבי כדור הארץ וכיוצא מזה, ניתן היה לצפות להרבה הטפה על שמירת הסביבה. כן דנים בזה הרבה, אבל הסוף מציג מסקנה שונה לגמרי: אי אפשר להציל את הכוכב, הדרך היחידה לשמר את האנושות היא לנדוד לכוכבים אחרים. כל עוד בני אדם יתמקדו בכוכב אחד, הם יוכחדו. המסלול המושלם שקאגארי יצרה אפשר להפיץ את ה"טכנולוגיה" של מאמונו לכל העולם, מה שיוביל להתפתחויות מהירות יותר מאי פעם. קוטארו הוא המפתח אל העתיד...
וכך הסיפור נגמר, עם סוף שמותיר הרבה מחשבה ומעט עצב, אך גם שמחה ותקווה לעתיד. חבל שלא מגלים כלום על רוב הבנות, כי למשל העבר של לוצ'יה ושל צ'יהאיה אמור להיות שונה בעולם של טרה. אבל בסופו של דבר, העיקר שכולם מתאחדים, ואפילו מגיעים אל הירח לבקר את קאגארי, שחיכתה שם מיליוני שנים. שיר הסיום עצמו הוא יותר סיפור מאשר שיר, ומהווה מעין מטאפורה אחת גדולה על הסיום. רצוי להתעמק במילים שלו ולנסות להבין את המסר שלו.



Oppai Ending


הסוף האמיתי, 100% קנוני, מושלם מכל הבחינות.



סיכום (נגמר החלק הספוילרי)


רירייט היה חתיכת מסע עבורי. ההתחלה הייתה מעט איטית, אבל בעיקר מהרגע בו הגעתי לרוטים, פשוט לא יכולתי לעצור. יש בויז'ואל נובל הזה ממש הכל מהכל, מה שלעתים עובד גם לרעה, אך לרוב לטובה. גם אם היו בו מגרעות, זאת הייתה חווייה מיוחדת שלא הייתי רוצה לוותר עליה. לכן אני ממליץ על רירייט לכל מי שאין לו בעיה עם המדיום באופן כללי. רק קחו בחשבון שזה ייקח לכם זמן.
בכל אופן, יש הרבה דברים שעוד אפשר לדון עליהם ברירייט, ורק נגעתי ממש בקצה של הקרחון בכל חלק. יש גם דברים שלחלוטין נתונים לפרשנות או שלא קיבלו מענה מלא - וכמובן, גם את הפאנדיסק Rewrtie Harvest Festa, שעדיין לא תורגם במלואו. אני מקווה שיום אחד יהיה לי זמן לקרוא הכל מחדש, מפני שאני בטוח שאוכל לשים לב להרבה דברים שפספסתי בקריאה ראשונית.
אם יהיה מישהו שישים לב לכל ה-wall of text שלי ויתהה לעצמו, "נשמע שיש הרבה מה לדבר על זה, מתי יוצאת האנימה? אין לי כוח לVNים" אענה לו כך - אחרי כל הזמן הזה, בספק שתצא אחת כזאת. מה גם שיהיה כמעט בלתי אפשרי ליצור לרירייט אנימה טובה. קל מדי להרוס, קשה מדי לעבד כמו שצריך. חוץ מזה, תרחיבו קצת אופקים! VNים זה כיף!
באופן אירוני למדי כמעט ולא שכתבתי שום דבר בביקורת הזאת




תגובה 1:

  1. אז דילגתי על הרוב כדי להימנע מספוילרים (מי יודע, אולי אשחק בזה יום אחד?) אבל הייתי שמח אם היית נותן איזה תקצירון על מה המשחק :)

    השבמחק